הדברים הכי חשובים ומוערכים בחיים הם לא פשוטים בכלל.
תשאל את אמא שלך למשל כמה פשוט זה "היריון" והאם היא הייתה מוכנה לוותר על התהליך אם זה אומר שאתה לא היית נמצא שם לשאול אותה את השאלה הזו
רוב האנשים רוצים פשטות ולכן רוב האנשים מקבלים "תוצאות פשוטות".
אתה היחיד שצריך להחליט עד כמה אתה רוצה "תוצאות מאתגרות" ותתאים את הפעולות שלך בהתאם לכך.
ההסבר הזה ולא הקודם עוד הגיוני לי ל-למה כן לכתוב באיזה תא נכתבה הנוסחה..
בעתיד כשתגיע לעולם העבודה היותר מתקדם (שדורש תארים מתקדמים) אתה תראה שבהרבה מאוד משימות אתה צריך "לסמן וי" על משהו טריויאלי שאינו רלוונטי למשימה הספציפית רק בגלל שמאוד חשוב לא לשכוח אותו במשימות שבהן הוא מאוד רלוונטי.
לעניות דעתי האחידות בתיאור והקפדה על תיאור מלא - גם אם הוא טריויאלי לעתים - היא קריטית לצורך הצלחה עתידית ומסייעת רבות בהבנה של הדברים כשעוברים עליהם שוב.
זה כמובן לא רלוונטי אם אין לך כוונה לעבור על הדברים שוב כי יוטיוב יותר מעניין
1. אחידות
2. מסייע להבנה בטווח הארוך
דווקא הסיבה שאתה אהבת היא הסיבה הכי פחות חשובה (ודי מיותרת כשמתייחסים לסיבות הבאמת משמעותיות).
אתה מנחה אותי להיות "מינימליסט ומדויק" בהגדרות שלי.
נכון.
למה אני צריך להוסיף נתון שאני לא מבין למה אני צריך להוסיף אותו?
כי התבקשת להקפיד על הגדרה אחידה של כל הנוסחאות והמשוואות ולא רק שהוא קיים בנוסחאות ומשוואות אחרות אלא הוא משנה את התוצאות באופן מהותי בחלק מהמקרים.
ברגע שלא מציינים אותו בהסבר של נוסחה/משוואה אחת אז נוטים לשכוח לציין אותו גם באחרות (למרות שבהן הוא נחוץ).
המטרה שלי היא להבין כל מה שאני כותב.
המטרה שלי היא שתבין מה אתה *עושה*.
לא כל כך מעניין אותי אם אתה מבין מה אתה "כותב"
אם אני לא מבין, אני מעדיף לשאול למה..
וכך צריך אבל אפשר לשאול "למה כותבים את זה" גם "כשכותבים את זה" ולא חייבים לנקוט בגישת "לא לכתוב בכלל"
ביהדות קוראים לזה "נעשה ונשמע":
קודם נעשה כי זה מה שהתבקשנו ואנחנו עדיין לא יודעים למה.
אחר כך נשאל מדוע התבקשנו לעשות זאת בשביל שנבין לבד לפעם הבאה.
-X1 מייצג את הערך המוזן בתא שמפתחו הוא עמודה O ושורה 1.
-Y1 מייצג את הערך המוזן בתא שמפתחו הוא עמודה O ושורה 2.
נכון.
לא מכיר את המושג.
אפשר דוגמה פשוטה?
יש לך 10 שקל ואתה הולך לקנות לחם:
אם לחם עולה פחות מ-10 שקל אז אתה קונה לחם.
אם לחם עולה יותר מ-10 שקל אז אתה לא קונה לחם.
קודם הגדרנו מצב "יש לך 10 שקל ואתה צריך לקנות לחם".
אחר כך הגדרנו את ההתניה "אם יש מספיק כסף בשביל לקנות לחם אז קנינו, אם לא אז לא".
בהקשר של משוואה:
m = money = 10
p = price
if p< 10 TRUE else FALSE
B = p < 10
B מייצג את התשובה לשאלה אם מחיר הלחם הוא קטן מ-10 שח (או "אם ניתן לקנות לחם").
אני לא מבין ולא זוכר הרבה.
לא מפתיע שאתה לא מבין.
הייתי מאוד מופתע אם היית זוכר כי מעולם לא לימדו אותך את הדברים הללו.
זה לא חלק ממה שלומדים בבי"ס.
זה לא רעיון פשוט כל כך
בגדול אנחנו מנסים לייצג במונחים של חשבון יחסיות במקום שוויון.
כשהיחס הוא "גדול/קטן" אז יש לנו את הסימנים <>.
כשהייחס הוא "שוויון" אז יש לנו את סימן ה-"=" ובשיעורי חשבון משתמשים בו גם להשמה וגם להשוואה כך שלא ניתן לדעת במה מדובר ללא ההקשר.
במקרה שלנו יש לנו שני סימני שוויון:
סימן השוויון הראשון מייצג "השמה":
לוקחים את כל מה שמימין:
P1 ?=2
ומכניסים אותו לתוך מה שמשמאל:
P
סימן השוויון השני (שאני הוספתי לו את סימן השאלה לצורך הבהרה למרות שבמציאות לא משתמשים בסימן השאלה במקרה שכזה) מייצג בדיקה האם מה שיש משני הצדדים הוא שווה:
P1 = 2
במקרה הזה בודקים האם P1 שווה למספר 2
אפשר לחשוב על זה כך:
קודם משווים את מה שבתוך הסוגריים *כשאלת שוויון" ומקבלים תוצאה:
האם P1 = 2?
את התוצאה (אמת/שקר) משווים למה שיש מצד שמאל של סימן השוויון *כהשמה* ולכן P מקבל את התוצאה של השאלה שנשאלה.
אני מנסה לבטא את ROW() באמצעות P?
במקרה שלנו ROW (נוסחה באקסל שמחזירה מספר! לא "שורה") זה P1.
P מייצג את התוצאה של בדיקת השוויון בין P1 לבין המספר 2.
אני צריך שהוא יהיה שווה ל2.
אתה לא "צריך" שהוא יהיה שווה ל-2.
אתה *בודק* אם P1 שווה ל-2 ואת התוצאה מכניס לתוך P.
גם את המספר 2 - עלי להפוך למשתנה שמבוטא עם P ומספר? (לדוגמה P1).
המספר 2 הוא קבוע, לא צריך להגדיר לו משתנים.
תבדוק שוב את הנוסחה - זה לא מה שכתוב שם.
מה אנחנו באמת משווים למספר 2?
לפי דעתי אני צריך להשתמש כאן ב"לשורה הנוכחית". אם ROW שווה ל2, אז השורה הנוכחית היא ככה וככה.. צריך להיזכר ולפתח את זה מחדש.
זה כבר יותר הגיוני אבל אני צריך לראות את הניסוח המלא בשביל להבין למה אתה מתכוון.
ברגע שהפסקנו את הדיון, עד היום, הפסקתי עם הלמידה ואני מרגיש לא טוב עם זה.
בחיים הבוגרים אף אחד בעולם לא יכריח אותך ללמוד ולהתקדם.
זה גם ההבדל בין האנשים שהצליחו בענק לאנשים שנשארים בתחתית - המחוייבות ללמידה מתמשכת ובלתי נפסקת
בלי שדורשים זאת מהם ועל חשבון זמנם הפרטי.
הרבה שכירים למשל מסרבים ללמוד דברים שהמעסיק לא מקצה זמן ומשאבים בשביל ללמד אותם כי "בשביל זה אני עובד" ואז הם מתפלאים למה לא מקדמים אותם ו/או למה שולחים אותם הביתה כשהחברה מתכווצת.
הפספוס הענקי שלהם הוא שאם הם ישקיעו רק 30 דקות ביום ללמידה עצמאית מחוץ לשעות העבודה אז לא רק שהם יהפכו לכל כך נחוצים למעסיק (דבר שמתורגם להעלאות שכר ושימור) אלא שמעסיקים אחרים ירדפו אחריהם גם כן.
אני ממליץ לך בחום לפתח הרגל של לימוד יומיומי בלי קשר למזג האויר, מצב הרוח ו/או הבריאות הזמנית.
אתה יכול לשלב את הלימוד במהלך הליכות/נסיעות (במקום לשמוע מוזיקה למשל).
אני מכיר באופן אישי מישהו שיש לו בטלפון ספרים שלמים שהוא שומע כל יום.
לפי מה שהוא מתאר הוא מפעיל אותם כשהוא יוצא מהמיטה בבוקר וממשיך לשמוע תוך כדי ההתארגנות ובמהלך הצעידה למשרד.
כשהוא מסיים את יום העבודה הוא חוזר לשמוע את הספרים בצעידה הביתה ואפילו במהלך קניות בסופר.
זה אחד האנשים שאני יותר מעריך והידע שלו בהתאם.
איך אוכל לחזור לשגרה הזו של למידה כל יום, אפילו משהו קטן בענייני הפורום?
אני ממליץ לך להתחיל עם שמיעת הספר "הרגלים אטומיים".
הוא יעזור לך להבין איך ניתן לייצר הרגלים חיוביים ואיך ניתן לנטרל הרגלים שליליים (ולרוב זה קורה בו-זמנית).
גם טוני רובינס מדבר הרבה על נטרול הרגלים שליליים ע"י החלפתפ בהרגלים חיוביים שזה בערך אותו הדבר
אתה יכול למשל לפתוח שרשור בפורום ופעם ביום לרשום בו משהו לימודי שעשית במהלך אותו היום.
כגון:
* שמעתי 5 דקות מהספר X
* ראיתי 2 דקות של מישהו שהסביר על Y
* קראתי 4 דקות מאמר בנושא Z
וכו'
התיעוד היומיומי הזה גם יספק לך דחף להמשיך באופן עצמאי וצפוי גם לייצר עבורך תמיכה ועידוד של הקהילה.