הסולידית על דיבידנדים
(הטקסט למטה למי שלא מצליח לפתוח(
גם אצלי עובדת חזק מאד הפסיכולוגיה
אבל לדאבוני עברתי להשקעת דיבידנדים בגיל מאוחר מדי (44) ופשוט אין לי סיכוי להגיע לסכום משמעותי בדיבידנדים כהכנסה חודשית.
סתם זורק את התסכול שלי על הדף הוירטואלי.
המקור:
"
היה נחמד לצפות בעמיתי הבלוגר זיק הולילנד מתראיין אמש לשאול אמסטרדמסקי ב"מתחת לבלטות" ומדבר על "כלל ה-300" בהקשר של פרישה מוקדמת ועצמאות כלכלית.
הדיון שהתעורר לאחר מכן מעניין לא פחות.
לדעתי, כלל ה-300 הוא קריאת כיוון טובה למי שרוצה להעריך כמה כסף הוא צריך כדי לנתק את התלות הקיומית מתלוש משכורת. הוא יוצר זיקה ברורה בין רמת ההוצאות לסכום הצבירה הדרוש, כשבגדול, 300 חודשי מחייה זה הסיפור.
ככלי לתכנון פרישה הוא קצת יותר גס, כי כלל ה-300 עובד רק אם ה"מספר" הזה מושקע בנכסים תנודתיים מטבעם. אם הסכום הזה יוחזק מתחת לבלטות התיק לא יוכל להניב את התשואה הדרושה כדי לממן פרישה של עשרות שנים.
כלומר יש כאן מין פרדוקס: יעד הפרישה מוצג כמספר סטטי, בשעה שששווי התיק דינאמי בהגדרה, אפילו מאד.
למשל, תיק מניות שחצה 6 מילון ש"ח יכול להיחתך במהירות ב-20% ולקחת את העצמאות הכלכלית שלך למצולות גם מבלי שההוצאות שלך השתנו כלל. זה עלול להיות הרסני בתחילת הדרך. זה נכון ביתר שאת אם משקיעים במשהו כמו קרנות איריות צוברות, שיש לקוות שתצליח למכור בשער גבוה מכפי שקנית בדיוק כשאתה צריך את הכסף. ואז מה עשית? החלפת תלות במשכורת בתלות בשערי המניות.
לכן אני מעדיפה לחשוב על עצמאות כלכלית במונחים תזרימיים. במקום לספר לעצמי שאני צריכה 6 מיליון, או 10 מיליון, או 12 מיליון, אני בוחנת איזו הכנסה בת קיימא הנכסים שלי (הפיננסים, הריאליים והדיגיטלים) מסוגלים לייצר ועד כמה הם מכסים את ההוצאות שלי מבלי שאצטרך למכור נכסים בעיתוי לא אופטימלי.
פה מבחינתי היתרון הפסיכולוגי של אסטרטגיות מבוססות דיבידנדים, כשהכסף מגיע בדחיפה ולא במשיכה. במקום להחליט מדי חודש איזה חלק מהתיק למכור ובאיזה מחיר, המוקד עובר לתזרים שהנכסים עצמם מייצרים. זה לא מבטל את הסיכון העסקי או את האפשרות שדיבידנדים ייחתכו, אבל בהחלט מקטין את התלות היומיומית בשערי המניות ובצורך לממש נכסים בשוק יורד.
בסופו של דבר עצמאות כלכלית היא בעיה תזרימית. המטרה היא לא לצבור מספר ענקי על המסך, אלא להבטיח שההכנסה מכל המקורות שאינה תלויה בעמל תכסה לאורך זמן 100% מההוצאות."
(הטקסט למטה למי שלא מצליח לפתוח(
גם אצלי עובדת חזק מאד הפסיכולוגיה
אבל לדאבוני עברתי להשקעת דיבידנדים בגיל מאוחר מדי (44) ופשוט אין לי סיכוי להגיע לסכום משמעותי בדיבידנדים כהכנסה חודשית.
סתם זורק את התסכול שלי על הדף הוירטואלי.
המקור:
"
היה נחמד לצפות בעמיתי הבלוגר זיק הולילנד מתראיין אמש לשאול אמסטרדמסקי ב"מתחת לבלטות" ומדבר על "כלל ה-300" בהקשר של פרישה מוקדמת ועצמאות כלכלית.
הדיון שהתעורר לאחר מכן מעניין לא פחות.
לדעתי, כלל ה-300 הוא קריאת כיוון טובה למי שרוצה להעריך כמה כסף הוא צריך כדי לנתק את התלות הקיומית מתלוש משכורת. הוא יוצר זיקה ברורה בין רמת ההוצאות לסכום הצבירה הדרוש, כשבגדול, 300 חודשי מחייה זה הסיפור.
ככלי לתכנון פרישה הוא קצת יותר גס, כי כלל ה-300 עובד רק אם ה"מספר" הזה מושקע בנכסים תנודתיים מטבעם. אם הסכום הזה יוחזק מתחת לבלטות התיק לא יוכל להניב את התשואה הדרושה כדי לממן פרישה של עשרות שנים.
כלומר יש כאן מין פרדוקס: יעד הפרישה מוצג כמספר סטטי, בשעה שששווי התיק דינאמי בהגדרה, אפילו מאד.
למשל, תיק מניות שחצה 6 מילון ש"ח יכול להיחתך במהירות ב-20% ולקחת את העצמאות הכלכלית שלך למצולות גם מבלי שההוצאות שלך השתנו כלל. זה עלול להיות הרסני בתחילת הדרך. זה נכון ביתר שאת אם משקיעים במשהו כמו קרנות איריות צוברות, שיש לקוות שתצליח למכור בשער גבוה מכפי שקנית בדיוק כשאתה צריך את הכסף. ואז מה עשית? החלפת תלות במשכורת בתלות בשערי המניות.
לכן אני מעדיפה לחשוב על עצמאות כלכלית במונחים תזרימיים. במקום לספר לעצמי שאני צריכה 6 מיליון, או 10 מיליון, או 12 מיליון, אני בוחנת איזו הכנסה בת קיימא הנכסים שלי (הפיננסים, הריאליים והדיגיטלים) מסוגלים לייצר ועד כמה הם מכסים את ההוצאות שלי מבלי שאצטרך למכור נכסים בעיתוי לא אופטימלי.
פה מבחינתי היתרון הפסיכולוגי של אסטרטגיות מבוססות דיבידנדים, כשהכסף מגיע בדחיפה ולא במשיכה. במקום להחליט מדי חודש איזה חלק מהתיק למכור ובאיזה מחיר, המוקד עובר לתזרים שהנכסים עצמם מייצרים. זה לא מבטל את הסיכון העסקי או את האפשרות שדיבידנדים ייחתכו, אבל בהחלט מקטין את התלות היומיומית בשערי המניות ובצורך לממש נכסים בשוק יורד.
בסופו של דבר עצמאות כלכלית היא בעיה תזרימית. המטרה היא לא לצבור מספר ענקי על המסך, אלא להבטיח שההכנסה מכל המקורות שאינה תלויה בעמל תכסה לאורך זמן 100% מההוצאות."
