המאמר יוצא מנקודת הנחה שגויה שמבוססת על טעות בסיסית.
ה-"עשור האבוד" זה מונח שהתחיל ע"י אנשים שהתבוננו בגרף המחיר של המדד בין 1999 ל-2009 והגיעו למסקנה שמי שרכש את המדד לא הרוויח.
אותם אנשים פספסו בענק את הרעיון של דיבידנדים והשקעתם מחדש.
דוגמא יותר מוקצנת היא "לקח 30 שנה לבורסה לחזור למחירים מלפני הייאוש הגדול" שמתבססת על גרף המחיר של מדד המניות האמריקאי
בין אוגוסט 1929 למאי 1959.
אחרי התחשבות בדיבידנדים, השקעה מחדש ואינפלציה/דיפלציה
התקופה הזו מתכווצת ל-3.5 שנים בלבד מהשפל ב-1932 שזה מתורגם ל-7 שנים בלבד.
אל תבלבל גרף מחיר (שמעסיק כל כך הרבה את התקשורת ומשקיעי המדדים) לבין "כסף בכיס" (שכולל דיבידנדים והשקעה מחדש כמו שמוצג בבלוג).
אבל איך נדע שאנחנו ב overpay ?
ממציאים מכונת זמן ו/או משיגים כדור בדולח מתפקד.
אני לא מתכנן להמציא מכונת זמן ולא מאמין בקיומו של כדור בדולח מתפקד אז אותי באופן אישי יותר מטריד לא להיות מושקע מאשר לרכוש במחיר יקר.
תדמיין לך שמחיר המים מתנדנד כמו הבורסה - מה יותר חשוב לך:
1. לרכוש מים ולשתות
2. לחכות שהמחיר ירד
הזרמת כספים חדשים לתיק השקעות היא פעולה חיונית לצמיחתו ארוכת הטווח ומבחינתי היא שקולה לשתיים מים עבור בני אנוש שכמונו.